הוא תמיד שנא כלבים עד שהוא פגש כלבה אחת ששינתה הכל

הבעלים של דגמאר לא שמח לראות אותה כאשר הם נפגשו לראשונה. הוא בדיוק פגש את האישה שלעתיד הפכה לאישתו, ולמרבה הצער עבורו, הוא שנא כלבים, אבל דגמאר לא עמדה ללכת לשום מקום. אבל מה שהוא לא ציפה לו, זה עד כמה עמוק הכלבה תיכנס אל תוך ליבו.

הוא שיתף את התמונות של דגמאר וכתב:

"שנאתי כלבים במשך הרבה זמן. הותקפתי על ידי כלב כשהייתי בן 9, וזה גרם לי להיות עצבני ולפחד מכל דבר עם ארבע רגליים שנובח. כשהייתי מבוגר יותר אימצתי את שיטת ה 'אל תפריע לי ואני לא אפריע לך'. ואז פגשתי את אשתי. הייתה לה כלבה. רועה גרמני מעורבת עם אלקהאונד נורבגי בשם דגמאר. הכלבה הגיעה עם מערכת היחסים. זה היה מבאס. אבל הסתדרתי איתה".

"היא הייתה אינטליגנטית, נאמנה, שקטה ביותר, ואני מאמין שלא היה מישהו בעולם שאהב יותר ממנה מרק וון טאן. ודרך המגניבות הכללית שלה, היא גרמה לי להפוך משונא לכלבים, לאחד שבסופו של דבר אוהב אותה מאוד".

"כאשר הילדים שלי נולדו, היא הייתה מתכרבלת ליד העריסה שלהם. היא הייתה עולה על רהיטים כדי להיות חוצץ בין התינוקות לבין אנשים שהיא לא מכירה. היא מעולם לא זזה בתוקפנות מלבד פעם אחת שהיא דחקה שיפוצניק שעבד אצלנו לפינה ולא נתנה לו לזוז (מסתבר שהוא גנב כסף מהארנק של אשתי). בקיצור, הכלבה הזאת הייתה מגניבה בטירוף".

"לפני שנתיים היא התנודדה והתמוטטה. העיניים שלה התהפכו לאחור. לא ידעתי מה לעשות. הייתי בטוח שהיא עומדת למות במקום, ומצאתי את עצמי בוכה על הכלבה. על כלבה! זה היה הרגע בו הבנתי כמה רחוק היא לקחה אותי. משנאת כלבים לאהבת כל הגזע".

"מסתבר שהיא לא גססה…באותו הרגע. הייתה לה בעיה שגרמה לה בעיות עם שיווי המשקל. אז היא תמיד הלכה בזווית, אבל עדיין הייתה שמחה להיות עם המשפחה שלה. אז היא המשיכה לבלות איתנו. עם המון אהבה. נובלת, אבל עם פריחות יפיפיות בדרכה החוצה. היא אכלה פחות ופחות, הצליחה לקום פחות ופחות. הריצות שלנו הפכו להליכות, ואז להליכה איטית, ולבסוף הפכו להצבת רגל אחת לפני השנייה רק כדי להיות בחברה אחד של השני".

"היא המשיכה לקבל את ההתקפים. הוטרינר הבטיח לנו שהם רק היו חלק מהמחלה שהייתה לה, וכל עוד נשמור עליה בטוחה, היא תהנה איתנו. זה מה שהיה עד לפני שישה חודשים. אז המצב שלה התדרדר, והיא החלה 'לאבד' אותנו. למעשה, היא הפכה לחולת אלצהיימר. עדיין ידידותית, אבל היא בירכה אותי ואת הילדים כמו אנשים זרים. היא זיהתה רק את אשתי. ואני מצאתי את עצמי בתור המטפל שלה. עושה דברים שמעולם לא חשבתי שאעשה עבור האהבה שיש לי לבעל החיים שהייתה בו יותר אנושיות מאשר חלק מבני אנוש".

"ואז, המסלול של סוף המשחק. היו לה יומיים נוראיים, ולא רצינו שהיא תלך לעולמה בלי להכיר אותנו. לאחר מכן היו לה יומיים נפלאים. מה שגרם לי ולאשתי לחשוב האם אנחנו עושים את הדבר הנכון בכך שאנחנו לא נותנים לה למות. אבל הגענו להחלטה".

"הרדמנו אותה ביום שישי האחרון. כולם חשבו שאשתי תהיה הרוסה. אבל זה הייתי אני שהתפרקתי. שהחזקתי אותה בזמן שהיא הלכה לישון לתמיד ובראשי דמיינתי את הטיולים שלנו ביערות אשר העניקו לה אנרגיה והרגשה טובה. אפילו במותה היא הייתה המורה שלי, כאילו הייתה לי הארה 'זאת הסיבה שתרבויות מסוימות מייללות'. הצער היה כל כך עמוק, רציתי לצעוק שכולם ידעו שנשמה מדהימה עזבה אותנו".

"היא הייתה בת 15. היא אהבה לאכול מלון ומרק וון טאן, לחפור בורות בחצר ולהתחנן לעוף. אני מתגעגע אליה מאוד".