המסר הזה של כלב למשפחה שנטשה אותו ישבור לכם את הלב

לא כל חיית מחמד זוכה לבית קבוע. למרבה הצער, כלבים רבים נאהבים בתחילת החיים שלהם רק כדי להיות בלתי רצויים בשלב מאוחר יותר. בחברה שלנו היום, בה אנשים זורקים דברים על ימין ועל שמאל, כלבים ננטשים לעיתים קרובות בכלביות מסיבות שאינן הכרחיות.

תכינו את הממחטות כאשר אתם קוראים את המסר הכנה הזה מכלב למשפחה שלו. את המכתב כתב ידי ג'ים וויליס והוא קרא לו 'איך יכולת?'. הוא כתב את זה בתקווה לשנות את המחשבה ולעודד אנשים לאמץ חיות.

איך יכולת?

כשהייתי גור שעשעתי אותך עם הליצנות שלי, וגרמתי לך לחייך. קראת לי הילד שלך ולמרות כמה מקרים של נעליים לעוסות, וכריות שנרצחו, הפכתי לחבר הכי טוב שלך. בכל פעם שהייתי 'רע', נענעת את האצבע שלך בפני ושאלת 'איך יכולת?' – אבל אז שכחת מזה וליטפת לי את הבטן.

לקח לי קצת יותר זמן מהמצופה להיגמל לצרכים, בגלל שהיית מאוד עסוק, אבל עבדנו על זה יחד. אני זוכר את הלילות האלה שהתרפקתי במיטה שלך, מקשיב לסודות וחלומות שלך, והאמנתי שהחיים לא יכולים להיות יותר מושלמים מזה. יצאנו להליכות ארוכות וריצות בפארק, נסיעות ברכב, עצרנו לגלידה (אני קיבלתי רק את הגביע, כי 'גלידה היא רעה לכלבים' אמרת), ואני ישנתי שנ"צים ארוכים בשמש חיכיתי שתחזור הביתה בכל ערב.



בהדרגה, התחלת לבלות יותר זמן בעבודה, השקעת יותר בקריירה שלך, ויותר זמן בחיפוש אחר חבר אנושי. חיכיתי לך בסבלנות, ניחמתי אותך כשנשבר לך הלב וכשהיו אכזבות, מעולם לא נזפתי בך על החלטות רעות, ותמיד הייתי הכי שמח בעולם כשחזרת הביתה, וכאשר התאהבת.

היא, עכשיו אשתך, היא לא 'אשת כלבים' – עדיין בירכתי אותה לביתנו, ניסיתי להראות לה חיבה, וצייתתי לה. הייתי שמח כי אתה היית שמח. ואז הגיעו התינוקות האנושיים ואני חלקתי את ההתרגשות שלך. הייתי מוקסם מכמה שהם ורודים, מהריח שלהם, ורציתי להיות אמא שלהם גם. אבל היא וגם אתה פחדתם שאני עלול לפגוע בהם, וברוב הזמן גורשתי לחדר אחר, או לכלוב הכלבים. אוי, איך שרציתי לאהוב אותם, אבל הפכתי ל'אסיר של אהבה'.

כשהם החלו לגדול, הפכתי לחבר שלהם. הם תפסו לי בפרווה, ומשכו את עצמם על הרגליים הלא יציבות שלי, תקעו אצבעות בעיניים שלי, חקרו את האוזניים שלי, ונתנו לי נשיקות על האף. אהבתי אצלם הכל, במיוחד את המגע שלהם – בגלל שהמגע שלך היה כל כך נדיר ולעיתים רחוקות – והייתי מגן עליהם עם החיים שלי אם היה צורך.

הייתי חומק למיטה שלהם ומקשיב לדאגות ולחלומות שלהם. יחד חיכינו לצליל של המכונית שלך בחנייה. היו זמנים, כאשר אחרים שאלו אותך אם יש לך כלב, והיית מוציא תמונה שלי מהארנק ומספר להם סיפורים עלי. בשנים האחרונות אתה פשוט עונה 'כן', ומשנה את הנושא. הפכתי מלהיות הכלב שלך ל'סתם כלב', ואתה שנאת את העובדה שאתה צריך להוציא עלי כסף.

עכשיו יש לך הזדמנות קריירה חדשה בעיר אחרת ואתה והם תעברו לדירה חדשה שלא מתירה בעלי חיים. עשית את ההחלטה הנכונה עבור 'המשפחה' שלך, אבל היה זמן בו אני הייתי המשפחה היחידה שלך.

התרגשתי מהנסיעה ברכב, עד שהגעתי לבית המחסה לכלבים. הוא הריח מכלבים וחתולים, ריח של פחד, ריח של חוסר תקווה. מילאת את הניירת ואמרת 'אני יודע שתמצאו לו בית טוב'. הם משכו בכתפיים ונתנו לך מבט של צער. הם מבינים ויודעים מה המציאות עבור כלבים באמצע החיים שלהם, אפילו כלבים עם 'תעודות'.

היית צריך להוריד בכוח את האצבעות של הבן שלך מהקולר שלי כשהוא צורח 'לא, אבא! בבקשה אל תיתן להם לקחת את הכלב שלי' ואני דאגתי לו ואיזה שיעור לחיים אתה מלמד אותו על חברות ונאמנות, על אהבה ואחריות, ועל כבוד לכל היצורים החיים. נתת לי טפיחת להתראות על הראש, לא הסתכלת לי בעיניים, וסירבת בנימוס לקחת את הקולר והרצועה שלי איתך. היה לך דדליין, ועכשיו גם לי יש אחד.

אחרי שעזבת, שתי הנשים הנחמדות דיברו ביניהן ואמרו שבטח ידעת על המעבר שלך לפני מספר חודשים אבל לא עשית שום ניסיון למצוא לי בית טוב. הן נענעו את ראשן ושאלו 'איך יכולת?'

הם נותנים לנו יחס כאן בבית המחסה, עד כמה שלוח הזמנים שלהם מאפשר להם. הם מאכילים אותנו, כמובן, אבל איבדתי את התיאבון לפני מספר ימים. בהתחלה, כאשר מישהו היה עובר ליד הכלוב שלי, רצתי מהר קדימה, קיוויתי שזה אתה – שאולי שינית את דעתך – שהכל היה חלום רע…או שקיוויתי שזה לפחות יהיה מישהו שאכפת לו, מישהו שאולי יציל אותי. כשהבנתי שאני לא יכול להתחרות עם הגורים השמחים ולקבל תשומת לב, חזרתי לפינה הרחוקה של הכלוב שלי וחיכיתי.



שמעתי את הצעדים שלה כשהיא באה אלי בסוף היום והלכתי אחריה במסדרון לחדר אחר. חדר שקט באופן מאושר. היא הניחה אותי על שולחן, ליטפה את האוזניים שלי, ואמרה לי לא לדאוג. הלב שלי דפק בציפייה והתרגשתי לדעת מה עומד לקרות, אבל הייתה גם תחושת הקלה. לאסיר האהבה נגמרו הימים. יותר דאגתי לה, זה הטבע שלי. הנטל שהיא נושאת הוא גדול ואני יודע את זה, כפי שתמיד ידעתי מה היה מצב הרוח שלך.

היא הניחה בעדינות חוסם עורקים על הרגל הקדמית שלי, ודמעה זלגה לה במורד הלחי. ליקקתי את היד שלה, באותה הדרך בה ניחמתי אותך לפני כל כך הרבה שנים. היא החליקה את המחט במקצועיות לתוך הוריד שלי. בזמן שהרגשתי את הנוזל הקריר עובר בגופי, שכבתי עייף, הסתכלתי אל תוך עיניה הטובות ומלמלתי 'איך יכולת'?

אולי בגלל שהיא הבינה את דיבור הכלבים שלי, היא אמרה 'אני כל כך מצטערת'. היא חיבקה אותי והסבירה שזה תפקידה לדאוג שאני אלך למקום טוב יותר, מקום בו לא יתעלמו ממני, לא יתעללו בי, ולא ינטשו אותי. מקום בו לא אצטרך להתאמץ בשביל עצמי – מקום של אהבה ואור, כל כך שונה מהמקום הזה. עם טיפת האנרגיה האחרונה שלי, ניסיתי להעביר לה מסר עם הזנב שה'איך יכולת?' לא היה מכוון כלפיה. זה היית אתה, הבעלים האהוב שלי, חשבתי עלייך. אני אחשוב עלייך ואחכה לך לעד.

הלוואי וכולם בחיים שלך יראו לך כל כך הרבה נאמנות.